למה לי לתרגל הודייה?
החושים שלנו קולטים מליוני יחידות מידע בכל שנייה,
כדי להכיל כמות מידע כזו המוח נותן עדיפות למידע בעל ערך על פני מידע חסר ערך.
ומאחר וכל אורגניזם שואף קודם כל לשרוד, העדיפות תהיה למידע שקשור באיום (נקרא לו ״מידע שלילי״).
באוניברסיטת ברקלי, גילו פסיכולוגים שאנו קולטים עד תשע ביטים של מידע שלילי על כל ביט מידע חיובי שעובר. אנחנו תמיד נעדיף לחפש סכנה, כי זה יותר חשוב להישרדות שלנו.
כלומר, הנטיה האבולוציונית שלנו היא לחשיבה שלילית שמובילה למתח.
זה קשור לאבולוציה שלנו, פעם היינו צריכים לשים לב איפה יש סכנה, לכן פיתחנו נטייה לחפש ממה להיזהר. המוח כמו נתן עדיפות למידע על סכנה כמו איפה יש נמר, על פני מידע כמו איפה יש אגם נחמד לטבול בו.
אז, המוח של אבות אבותינו יצר כמו נתיב מרכזי שגורם לנו להתפקס על כל דבר שעלול לאיים. המושג המקצועי נקרא הטייה שלילית (Negativity Bias)
זה אומר שלמחשבות שליליות יש משקל גדול יותר, כמו כוח משיכה מגנטי כזה שגורם לנו להימשך אליהם.
לדוגמא: אנו נוטים לזכור חוויות טראומטיות טוב יותר מאשר חיוביות. לזכור עלבונות טוב יותר מאשר שבחים. להגיב חזק יותר לגירויים שליליים כמו פחד. לחשוב על דברים שליליים לעתים קרובות יותר מאשר חיוביים.
אם כך המוח שלי מחווט, מה אני יכול.ה לעשות בקשר לזה?
אז מסתבר שיש אפשרות לשנות את זה.
למוח שלנו יש תכונה של אלסטיות, שבזכותה הוא יכול להשתנות לפי מה שנבחר.
אנחנו יכולים אשכרה לעצב אותו פיזית עם יצירת חיבורים חדשים וביטול חיבורים ישנים. איך עושים את זה?
ע״י פעולה חזרתית שמייצרת חיווט מחדש.
הנה סרטון שמדגים את זה יפה:
תרגול אמירות חיוביות היא אחת הפתרונות לבעיה זו. הכרת תודה היא השניה.
תרגול הכרת תודה יומיומי משנה את הנטיה השלילית של המוח.
היא כנראה העדיפה, למה? כי לרובנו יש ״גלאי בולשיט״, ובכל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו מלאים בשפע בזמן שאנחנו באופן קבוע במינוס אנחנו נתנגד לאמירה.
אז אנחנו רוצים להודות על מה שכבר יש לנו ולא על מה שנרצה שיקרה.
מחקרים מראים שתרגול קבוע של הודייה:
מחזקת את המערכת החיסונית
משחררת אנדרופינים - מעודד הרפייה
מאזנת את קצב הלב
הודייה זו מיומנות נרכשת, ככל שנתרגל כך זה יהפוך לברירת המחדל שלנו. מה קורה שמביאים את המודעות לעיתים קרובות יותר זמן לאזור מ
סויים בתודעה? הוא מתפתח, הקשרים במוח נהיים חזקים יותר וגישה חיובית הופכת להיות תכונת אופי עם התרגול. בנוסף, עצם הידיעה שאני אמור לציין 3 דברים שאני מודה עליהם כל יום גורמת לי לחפש אותם ואז הפוקוס שלי הוא על כל מה שטוב.
נבחר תרגיל אחד מתוך 3 התרגילים איתו נעבוד:
חמש שורות ופסקה: כתיבת 5 דברים שאני מודה עליהם ואז לקחת משפט אחד ולהפוך לפסקה. בפסקה להתמקד בעיקר בתחושות וזכרונות ספציפיים. לדוגמא: אם כתבתי תודה על 2 ילדי, הפסקה תכלול הודייה על רגעים ספציפיים שלנו יחד ועל התחושות שאני מרגיש כשאני איתם.
פירוק לגורמים: נתבונן על משהו שאנחנו עוסקים בו עכשיו (חפץ מסויים או מזון) ולהודות לכל מי שתרם לו להגיע אלי. לדוגמא: הסלט שאני אוכל - תודה לחקלאי שזרע ועבד את האדמה, תודה לאדמה השמש והמיים שהזינו את הצמח, מי שקטף את הירק, הביא אותו אלינו הביתה. מי שחתך את הירקות לסלט ותיבל. אם זה הפלאפון: תודה לכל מי שפיתח את הטכנטולוגיה, מי שייצר את החומרה, את התכנה, מי שמכר את המכשיר וכו..
הודייה על אתגר זה התרגיל המאתגר מכולם. ניקח משהו מתסכל ולשנות פרספקטיבה. הכוונה היא לראות את הטוב שמסתתר מאחורי הדבר שמאתגר אותנו. הטוב יכול להיות: השיעור שנלמד, התפנית שזה הביא, החכמה שהגיעה עם ההתנסות או פשוט התבוננות על דבר אחד שאפשר להעריך בתוך האתגר. לדוגמא: בלילות בהם הילדים לא ישנים להזכיר לעצמי שזה לא מובן מאליו שאני אבא ותודה על כך שזכיתי לחוות את החווייה המיוחדת הזו.
עוד דוגמא משורה חמודה של פו הדב שאומר לחברו לקראת הפרידה ממנו.
אבל מה עם המקרים הבאמת קשים? אדם שאיבד את כל רכושו בשריפה, אם שאיבדה את בנה, משפחות שהתפרקו, יש מקרים בהם כל כך קשה לראות את האור בחשיכה, אך האור נמצא שם. אולי איבדנו את האהוב שלנו אך עדיין קיים בנו הזיכרון שלו, אולי איבדנו את ביתנו אך אנחנו עדיין חיים. גם כשחשוך אפשר להרים את הראש ולראות את השמש, כי בת'אכלס, מה עוד נותר לנו לעשות? יש דברים שאין לנו שליטה עליהם אך יש לנו בחירה בדרך ההתמודדות שלנו מולם.
הסיפור של ויקטור פרנקל תמיד מעורר בי השראה בהקשר הזה: פסיכולוג יהודי גרמני שנאסר ל-3 שנים במחנות ריכוז, כתב את הספר אדם מחפש משמעות. מדבר על המשמעות שמצא בסבלו במחנות, הוא מצא שעל אף שרוב האסירים איבדו תקווה וויתרו כמה החזיקו את הרוח. תנאי האכזריות אילצו את האסירים לחפש הוכרת תודה על הדברים הכי קטנים כמו פיסת לחם או מיטה לישון עליה.
Comments