אבל בתוך השקט שנכפה עליי, קרה משהו חדש.
פתאום נהיה לי זמן פנוי בלי מטרות ברורות. התחלתי לקחת את הזמן בנחת, כל בוקר הייתי הולך יחף על שפת הים, ונהניתי לראשונה מאי-עשייה. באחת ההליכות שלי בים שמעתי הרצאה על מושג ששינה את חיי: Flow.
אותם רגעים של מיקוד עמוק שבהם העולם מסביב נעלם ואנחנו במיטבנו. הבנתי שזו מיומנות שאפשר ללמוד, ומאותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות ממש טוב ב-FLOW.
יצאתי למסע חקירה של שנים, שנמשך עד היום. עברתי תכנית הכשרה בארגון המוביל בעולם לחקר מצבי Flow, והכשרה נוספת כמאמן נשימה, התחלתי לתרגל מדיטציה, קראתי כל ספר אפשרי על מדעי המוח, ביצועי שיא, נשימה, מיינדפולנס ופרודוקטיביות. גיליתי שהנשימה היא לא רק כלי להרגעה; היא המפתח הביולוגי שנמצא אצלנו מתחת לאף לכניסה ל"FLOW" ולהחזרת הבעלות על הקשב שלנו.
לקחתי הפסקה מעולם ההי-טק והקמתי את Flow Hacks, כיום אני מאמן ומלמד קבוצות איך לחזור מתקיעות לזרימה, בעבודה ובחיים, על פי עקרונות ה-FLOW. איך למנף את המחזורים הטבעיים של המוח – כדי להחזיר את הפוקוס, את היצירתיות ואת השקט, ולהחזיר את תחושת הבעלות על מערכת העצבים שלנו ובכך להחזיר את תחושת הביטחון המשמעות בחיים.
הי, אני אורי טל
גדלתי בהר הכרמל בחיפה של שנות ה-80.
כילד אהבתי לצייר, אומנויות לחימה, ומוזיקה. הרבה מוזיקה.
אני עוד מאלה שזוכרים את הסאונד של הווקמן כשמחליפים צד בקסטה.
הייתי ילד סקרן, כבר מגיל 10 חיפשתי תשובות למיסתורי החיים במדע ובפילוסופיה – ניסיתי להבין מה הופך חיים לטובים באמת, ורציתי לחיות חיים כאלו.
אז עשיתי את כל מה שהאמנתי שצריך לעשות בשביל חיים ״מוצלחים״ כפי שקלטתי מהסביבה.
בגיל 35, היה נראה שאשכרה הגעתי ליעד. סימנתי "וי" על כל התחנות: משרה טובה בחברת הייטק מוצלחת עם מניות חברה, נסיעות לחו"ל ומסיבות חברה. גרתי עם זוגתי האהובה ו-2 ילדינו בדירה חמודה בשכונה מגניבה בצפון ת״א. מבחוץ זה היה הפוסטר של "החיים הטובים", אבל מבפנים הרגשתי כבוי. הייתי עייף ועצבני, ובעיקר הרגשתי שהמשאב הכי יקר שלי – תשומת הלב שלי – לא היתה איתי, היא תמיד היתה במקומות אחרים. הרגשתי ערפול, פיזור, חוסר ריכוז ועצבנות.
הייתי עסוק כל הזמן, הבן שלי היה שואל שוב ושוב למה אין לי זמן לשחק איתו, עד שבשלב מסוים הוא פשוט הפסיק לשאול. השקט הזה שלו כאב יותר מכל דבר אחר.
הייתי עצבני ושחוק, והיה לי קשה להתרכז, הביצועים המנטליים שלי התחילו להשתבש, הזיכרון שלי נהיה מטושטש, החשיבה שלי נהיתה פחות חדה, והביצועים שלי בעבודה ירדו.
ואז הגיע מכתב הפיטורים. הבושה הייתה כל כך חזקה שאפילו לא הייתי מסוגל להגיע להיפרד מהצוות.