גדלתי בהר הכרמל בחיפה של שנות ה-80. כילד אהבתי לצייר, אומנויות לחימה, ומוזיקה. הרבה מוזיקה. אני עוד מאלה שזוכרים את הסאונד של הווקמן כשמחליפים צד בקסטה. הייתי ילד סקרן, כבר מגיל 10 חיפשתי תשובות למיסתורי החיים במדע ובפילוסופיה – ניסיתי להבין מה הופך חיים לטובים באמת.

אז עשיתי את כל מה שהאמנתי שצריך לעשות בשביל חיים טובים. 

בגיל 35, היה נראה שאשכרה הגעתי ליעד. סימנתי "וי" על כל התחנות: משרה טובה בחברת הייטק מוצלחת עם מניות חברה, בת זוג אהובה, 2 ילדים, דירה בצפון ת״א, טיולים לחו"ל, מסיבות חברה. מבחוץ זה היה הפוסטר של "החיים הטובים", אבל מבפנים הרגשתי כבוי. הייתי עייף ועצבני, ובעיקר הרגשתי שהמשאב הכי יקר שלי – תשומת הלב שלי – לא היתה איתי, היא תמיד היתה במקומות אחרים. הרגשתי ערפול, פיזור, חוסר ריכוז ועצבנות.

הייתי עסוק כל הזמן, הבן שלי היה שואל שוב ושוב למה אין לי זמן לשחק איתו, עד שבשלב מסוים הוא פשוט הפסיק לשאול. השקט הזה שלו כאב יותר מכל דבר אחר. הייתי עצבני ושחוק, ואז הגיע מכתב הפיטורים. הבושה הייתה כל כך חזקה שאפילו לא הייתי מסוגל להגיע להיפרד מהצוות.

אבל בתוך השקט שנכפה עליי, קרה משהו חדש. התחלתי ללכת יחף על שפת הים, ובאחת ההליכות האלה שמעתי הרצאה על מושג ששינה את חיי: Flow. אותם רגעים של מיקוד עמוק שבהם העולם מסביב נעלם ואנחנו במיטבנו. הבנתי שזה לא רק מצב רוח טוב, זו מיומנות שאפשר ללמוד.

יצאתי למסע חקירה של שנים. צללתי למדיטציה, עברתי הכשרה בארגון המוביל בעולם לחקר מצבי Flow, והכשרה נוספת כמאמן נשימה. גיליתי שהנשימה היא לא רק כלי להרגעה; היא המפתח הביולוגי שנמצא אצלנו מתחת לאף לכניסה ל"זון" ולשליטה בקשב בלי להישחק.

לקחתי הפסקה מעולם ההי-טק והקמתי את Flow Hacks, כיום אני מלמד אחרים איך לחזור מתקיעות לזרימה, בעבודה ובחיים, על פי עקרונות ה-FLOW. איך למנף את המחזורים הטבעיים של המוח – כדי להחזיר את הפוקוס, את היצירתיות ואת השקט, ולהחזיר את תחושת המשמעות לחיים.