בתור ילד אהבתי לצלול עם סטופר ולנסות לשבור שיא עצירת נשימה מתחת למיים.הייתי עושה תחרויות עם חברים, זה היה כיף. לא היה לי מושג שאחזור לזה בהמשך בתור תרגול מנטלי. הפעמים הראשונות שתרגלתי עצירות נשימה, לא ממש הבנתי את הקטע. כעבור בערך עשרים שניות הגוף התחיל לשלוח אותות: "תחזור לנשום, עכשיו!" והאינסטינקט ההישרדותי דחק בי לחזור מהר לנשום. לא יכולתי לשהות באי נחת הזה. בדיעבד, ההתעמתות הזו עם אי הנחת של חוסר אוויר, לימדה אותי יותר על מערכת העצבים שלי מכל ספר שקראתי. הרעיון שהמוח שלנ

במשך שנים, היתה הפרדה בין עולם הריפוי לבין עולם ההתפתחות האישית וביצועי השיא. ריפוי נתפס כתיקון של "המקולקל", בעוד שביצועי שיא נתפסו כנחלתם של הבריאים והחזקים ביותר. אבל, אם מסתכלים לתוך הנוירוביולוגיה של הגוף – מתוך משנתו של ד"ר פיטר לווין, מפתח גישת החוויה הסומטית (Somatic Experiencing) – נגלה אמת אחרת: האינטליגנציה הגופנית שמרפאת טראומה היא בדיוק אותה מערכת שמקדמת מצבי -Flow (זרימה). מצב התודעה הנחשק ביותר, ויש שיגידו הסיבה לחיות. כאשר מבינים את הקשר העמוק בין השניים, מג

המאמר הבא מבוסס על תובנות מתוך פאנל מומחים בינלאומי שעסק בנשימה מודעת לילדים. בפאנל השתתפו מובילי התחום בעולם: ג'ואן (Joanne) מקנדה, מפתחת תוכנית הנשימה בכיתות של ארגון IBF הבינלאומי הפועלת בלמעלה מ-50 מדינות; אטמן סמית' (Atman Smith), ממייסדי ה-Holistic Life Foundation שמביא כלי נשימה מבוססי מחקר לילדים באזורי מצוקה וטראומה בארה"ב; ומארג' (Marge) מארגון Breathwork Africa, המנגישה את עבודת הנשימה לקהילות כפריות ומשפחות בדרום אפריקה. יחד עם מורה הנשימה הוותיק דן (Dan), הם משרט

אני כותב כאן פוסט אישי, עם חשיפה של אחת הנקודות הכואבות איתן התמודדתי בחיי שנים רבות - התפרצויות זעם. המטרה שלי בפוסט הזה היא להראות שוויסות זה משהו נרכש, ולא מולד. זאת מיומנות שניתן לפתח. ואם אני פיתחתי אותה, גם אתם יכולים. אנשים אומרים לי שאני משרה רוגע. אבל לא תמיד הייתי ככה. בתור ילד הייתי ילד יחסית שקט ורגוע, אבל מדי פעם היו לי התפרצויות זעם. עד היום יש לי צלקת על היד מחלון שניפצתי באגרוף, שברתי דלת בבעיטה, בכתה י, בקפיטריה של ביה״ס, כמעט שברתי לילד את האף (ופעם גם שברו

נסו משהו ממש עכשיו. אם אתם נמצאים במקום שמאפשר את זה, או ש פשוט תדמיינו את זה: עמדו, ותנו לזרועות שלכם ליפול רפויות לחלוטין לצדי הגוף, ממש כמו משקולת כבדה, כתפיים רפויות. שחררו את הנעילה בברכיים בכיפוף קל, לשחרר את המתח שהגוף נוטה להחזיק שם. תנו למפרקים בידיים וברגליים להיות רכים. עכשיו, תתחילו לנער את הידיים שלכם, כאילו אתם מנסים להעיף שאריות של מים מקצות האצבעות. תעשו את זה במרץ, ותנו לעקבים שלכם להתחיל לקפץ קצת על הרצפה, בנקישות קלות. תנו לתנועה הזו לטפס דרך השוקיים, אל הי

כמה פעמים בחיים שמעת את זה? "קח נשימה עמוקה." בפגישה מתוחה. ברגע של חרדה. לפני נאום. כשמשהו משתבש. שנים לקחתי נשימות עמוקות. למדתי לקחת אותן "נכון" — למלא את הריאות עד הסוף, נשימות עמוקות ומלאות. למדתי שנשימה קשורה ל-Flow. ידעתי שנשימה מווסתת את מערכת העצבים. חשבתי שאני מבין את העניין. ואז נתקלתי ב-Dr. Konstantin Buteyko. והבנתי שאני לא באמת מבין עד הסוף את הקטע של נשימה. הפיזיולוג שהפך את הכל ד"ר קונסטנטין בוטיקו היה פיזיולוג רוסי שבילה עשרות שנים בחקר הנשימה. הוא לא היה מיס

יום שלישי שעה 18:00, אני אחרי יום עבודה, יושב ליד שולחן האוכל עם אשתי והילדים, אני יושב שם פיזית, אבל לא נמצא שם מנטלית. כמה שעות לפני, הייתי בישיבה שהסתיימה בוויכוח לא פתור. הוויכוח הזה נשאר אצלי בראש כמו לולאה שלא נסגרה. רינת והילדים נראים נהנים משיחה טובה אבל אני מרגיש מחוץ לכל זה מרגיש עייף, חסר סבלנות ומרוחק. כך היו נראים הרבה ארוחות ערב אצלי בעבר לאורך שנים. היום אני מבין מאיפה הגיעה תחושת העייפות והניתוק שהרגשתי בשנים האלו. הרבה בזכות מורה גדול ממנו אני לומד כבר שנים:

במאמר הבא אציג מדריך פשוט להבנת האופן שבו הלב והרגשות עובדים יחד, ופרקטיקה ליישום של מצב קוהרנטיות לב שמקושר ישירות למצבי FLOW. הלב הוא יותר ממשאבה רובנו חושבים על הלב כעל משאבה פשוטה שפועמת בקצב קבוע כמו מטרונום. עם זאת, מחקרים של מכון HeartMath מראים שקצב פעימות הלב שלנו הרבה יותר דינמיות ממה שחשבנו והדינאמיות הזו חשובה לבריאות שלנו. המחקרים מראים את הדבר הבא: הלב והמוח נמצאים בתקשורת רציפה, והאופן שבו הלב פועם משפיע ישירות על הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים. יש לנו