יום שלישי שעה 18:00, אני אחרי יום עבודה, יושב ליד שולחן האוכל עם אשתי והילדים, אני יושב שם פיזית, אבל לא נמצא שם מנטלית. כמה שעות לפני, הייתי בישיבה שהסתיימה בוויכוח לא פתור. הוויכוח הזה נשאר אצלי בראש כמו לולאה שלא נסגרה. רינת והילדים נראים נהנים משיחה טובה אבל אני מרגיש מחוץ לכל זה מרגיש עייף, חסר סבלנות ומרוחק. כך היו נראים הרבה ארוחות ערב אצלי בעבר לאורך שנים. היום אני מבין מאיפה הגיעה תחושת העייפות והניתוק שהרגשתי בשנים האלו. הרבה בזכות מורה גדול ממנו אני לומד כבר שנים:

במאמר הבא אציג מדריך פשוט להבנת האופן שבו הלב והרגשות עובדים יחד, ופרקטיקה ליישום של מצב קוהרנטיות לב שמקושר ישירות למצבי FLOW. הלב הוא יותר ממשאבה רובנו חושבים על הלב כעל משאבה פשוטה שפועמת בקצב קבוע כמו מטרונום. עם זאת, מחקרים של מכון HeartMath מראים שקצב פעימות הלב שלנו הרבה יותר דינמיות ממה שחשבנו והדינאמיות הזו חשובה לבריאות שלנו. המחקרים מראים את הדבר הבא: הלב והמוח נמצאים בתקשורת רציפה, והאופן שבו הלב פועם משפיע ישירות על הדרך שבה אנחנו חושבים, מרגישים ופועלים. יש לנו

יש רגעים שבהם אנחנו שומעים את הקול הפנימי שלנו אומר: "אין לי מספיק משמעת", "אני פשוט לא מספיק מתמיד". בשלב מסוים, חשוב שנגיע להבנה שזו אבחנה שגויה. דחיינות היא לא בעיה שיש “לתקן”, אלא ניסיון של מערכת העצבים להתמודד עם קונפליקט הימנעות — סוג של תגובת Freeze ברמת מערכת ההפעלה כשהיא מזהה איום. דחיינות גם לא מעידה על מחסור בכוח רצון. ברוב המקרים, הרצון שלנו נמצא שם, אבל קיימת מערכת פנימית אחרת שעוצרת אותנו – מערכת שמגיבה לאיום, עומס או חוסר ודאות, ופשוט לוחצת על הברקס. המלחמה שבת

איך נשימה יכולה לעזור לנו להיכנס למצב Flow למה היא הבסיס לאורך חיים תומך Flow? רובנו נושמים כל הזמן בלי לחשוב על זה — אבל מה אם נגלה שהדרך שבה אנחנו נושמים יכולה ממש לשנות את המצב התודעתי שלנו, לעזור לנו להיכנס לריכוז עמוק ולחיות במצב של זרימה? חשבתם פעם למה כל כך הרבה אנשים — מספורטאים ועד יזמים ואמנים — משתמשים בתרגול נשימה כחלק משגרת היום שלהם? מסתבר שזה לא רק כדי להירגע, אלא כדי להיכנס למצב תודעתי שתומך בביצועים שלהם. נשימה היא הרבה יותר מפעולה אוטומטית, היא מפתח. מפתח לו

במשך עשרות שנים, ההבנה שלנו לגבי הנפש הייתה מעוגנת בגישה מסוימת. לפי גישה זו, לבני האדם יש נטייה ביולוגית להיצמד למוכר ולבטוח. מה שמניע אותנו הוא החיפוש אחר נוחות וביטחון דרך סיפוק הצרכים הפיזיים – מה שנעים לי וטעים לי, טוב להתפתחות שלי. נקרא לזה: "הרגל הנחיתות" - הנטייה למינימום מאמץ. אבל ההבנה הזו משתנה. בעשור האחרון יותר ויותר מחקרים מראים על נטייה ביולוגית שמכוונת אותנו דווקא לכיוון ההפוך: ללכת אל הלא נודע, למתוח את הגבול, לקחת סיכון, לא להישאר במקום הבטוח. בשנים האחרונות

שיעור תנועה אחד יכול ללמד אותנו יותר על התודעה מאשר שעות של מדיטציה. במאמר זה אני משתף בחוויה אישית משיעור מובמנט שהפך לשיעור בנוירוביולוגיה, פסיכולוגיה של ביצועי שיא ומדע הזרימה (Flow State). דרך המפגש עם תנועות לא מוכרות, שרירים נסתרים ורגעי תסכול, גיליתי את העיקרון שחוקר הזרימה סטיבן קוטלר מטיף לו: "Train the suck" – אמן את החולשה שלך. המוח שלנו הוא מכונת חיזוי, וכשאנחנו מאתגרים אותו בתנועות חדשות, אנחנו בעצם מאמנים את מערכת העצבים לגמישות מחשבתית, ויסות רגשי, ושליטה עצמי

יש רגעים שבהם אנחנו מצליחים לשמוע את “קול הדממה הדקה” — הקול הפנימי שמכוון אותנו. הוא לא צועק, לא דוחף, פשוט לוחש מבפנים. כדי לשמוע אותו, אנחנו צריכים להנמיך את הווליום של המחשבות, כמו שמכוונים רדיו לתדר נכון. גם המוח שלנו פועל בתדרים שונים. כשאנחנו עוברים לתדרים שנקראים אלפא ותטא — מצב שבו פעילות המוח מואטת מעט — אנחנו נפתחים למקום הזה של שקט, רוגע וקליטה. מבחינת הגוף, זה מצב שבו מערכת העצבים הפרה-סימפתטית פעילה – מערכת הרגיעה. הנשימה היא השער לשם. כשאנחנו נושמים לאט, עמוק,

כבר הרבה שנים שאני עוקב ולומד מד״ר ג׳ו דיספנזה, מרצה וחוקר מוח מומחה בינלאומי, אחד הספרים שאני תמיד חוזר אליהם שלו נקרא Becoming Super Natural שם הוא מסביר שכדי להפוך דמיון למציאות מוחשית, יש צורך בשני מרכיבים: מחשבה (אינפורמציה)  ו־ רגש (תדר) . אלו שני מרכיבים שיוצרים יחד משהו שנקרא "חתימה אלקטרומגנטית": מצב תודעתי שכמו ממגנט אליו מציאויות תואמות לתדר שאנו משדרים. הכוונה היא האינפורמציה של החתימה והרגש הוא כמו הגל עליו האינפורמציה נעה בשדה. במאמר הבא אנסה לסכם את הנקודות ה