חבית האנרגיה האישית שלך ואיך למנוע דליפת אנרגיה

21 באפר׳
זמן קריאה 4 דקות

עודכן: 24 באפר׳

יום שלישי שעה 18:00, אני אחרי יום עבודה, יושב ליד שולחן האוכל עם אשתי והילדים,

אני יושב שם פיזית, אבל לא נמצא שם מנטלית.

כמה שעות לפני, הייתי בישיבה שהסתיימה בוויכוח לא פתור.

הוויכוח הזה נשאר אצלי בראש כמו לולאה שלא נסגרה.

רינת והילדים נראים נהנים משיחה טובה אבל אני מרגיש מחוץ לכל זה

מרגיש עייף, חסר סבלנות ומרוחק.

כך היו נראים הרבה ארוחות ערב אצלי בעבר לאורך שנים.

היום אני מבין מאיפה הגיעה תחושת העייפות והניתוק שהרגשתי בשנים האלו.

הרבה בזכות מורה גדול ממנו אני לומד כבר שנים: דאנדפני.

איפה שתשומת הלב הולכת, לשם האנרגיה זורמת

כאן מגיעה התובנה שהכי שינתה לי את הדרך שבה אני חושב על אנרגיה.

דנדאפאני מתאר את תשומת הלב שלנו כמו כדור אור זוהר שנע דרך אזורים שונים במוח. לאן שהכדור הזה הולך, לשם האנרגיה שלנו זורמת.

אפשר להיות פיזית בחדר אחד, ואנרגטית להיות במקום אחר לחלוטין.

וזה המנגנון שמסביר למה קשה כל כך להיכנס ל-FLOW כשהקשב שלנו מפוצל.

אנחנו נהיים עייפים כי האנרגיה שלנו כמו מתפזרת לכל מקום.

כל מקום כזה שואב אנרגיה. Flow דורש ריכוז של תשומת הלב בנקודה אחת. אבל אם הכדור כבר מגיע לשם עם 30% טעינה, הוא לא יאיר ממש חלש.

הנשימה, בהקשר הזה, היא הכלי הכי מהיר שיש לנו להחזיר את הכדור הזה הביתה. כי הנשימה תמיד קוראת כאן ועכשיו, היא כמו קוראת לכל עלומות האור להתרכז במקום אחד.

כשאני מרגיש שאני מפוצל, שאני "שם" בלי להיות "שם", שלוש נשימות עמוקות ואיטיות מחזירות אותי לגוף. זה קורה כי נשימה היא השפה המהירה ביותר שיש לנו למערכת העצבים, המוח נותן תיעדוף גבוה לדפוסי נשימה כי זו הפעולה הכי קריטית להישרדות (אפשר ימים בלי אוכל או מיים, אבל בלי נשימה? כמה דקות).

אנרגיה, כמו כסף, היא משאב מוגבל

דנדאפאני, מדבר על אנרגיה במונחים שמרגישים לי מאוד מדויקים: אנרגיה היא משאב סופי. בדיוק כמו כסף.

כדי לנהל אנרגיה ביעילות, אנחנו צריכים לפתח את גישת "כלכלת האנרגיה".רוב האנשים שומרים על הכסף שלהם הרבה יותר ממה שהם שומרים על האנרגיה שלהם.

חשבו על תקציב מזון של 100 ש״ח: לא תוציאו 80 ש״ח על ארוחת גורמה יחידה ותצפו לשרוד שישה ימים נוספים על 20 ש״ח. אנרגיה דורשת את אותה ביקורתיות. לפני שאתם משקיעים את האנרגיה שלכם באדם או פרויקט, שאלו 2 שאלות חשובות:

האם אני יכול להרשות לעצמי זאת?
מה התשואה על ההשקעה הזו?
לא תמיד תהיה תשובה חד-משמעית. אבל עצם השאלה, תגרום לנו להביא מודעות יותר גדולה לדבר אליו אנחנו מפנים את תשומת הלב שלנו.

אנרגיה כמו יין בחבית - האם החבית שלך דולפת?

דמיינו חבית יין. אפשר לשטוף אותה, לנקות אותה, לשים לתוכה יין מהטוב ביותר. אבל אם יש לה חורים, היין יצא. כל פעם. לא משנה כמה מזגנו.

כך גם אנחנו לפעמים, דולפים אנרגיה, בלי להיות מודעים לכך.

אם אנחנו עושים את הכל נכון: ישנים יותר, עושים מדיטציה, שותים את הספירולינה עם תמצית אשווגנדה ומרגישים ריקים שוב אחרי כמה ימים. זה לא כי ההרגלים שלנו לא עובדים, אלא כי לא סתמנו את החורים קודם.

אז מה הם החורים?

עומס רגשי לא מעוכל. זו הדליפה הכי גדולה, ואנחנו הכי פחות מודעים אליה. ויכוחים שלא סיימנו. שיחות שדחינו. החלטות שקיבלנו ולא השלמנו איתן. כל אלה יושבים ברקע וצורכים אנרגיה. מבחינה עצבית, זה נקרא "cognitive load", עומס קוגניטיבי: המוח ממשיך לעבד את מה שלא נסגר, גם כשאנחנו עסוקים בדברים אחרים.
ויכוחים בתוך הראש. כמה פעמים ניהלתם ויכוח שלם עם מישהו בראש שלכם? ריב מלא. הם אמרו X, אתם ענתם Y, הם חזרו עם Z. חמש דקות של שיח פנימי יכול לשאוב כמות גדולה של אנרגיה. כי מערכת העצבים לא מבחינה בין ויכוח אמיתי לויכוח דמיוני. היא מגיבה לשניהם.
אנשים שמרוקנים אתכם. לא מתוך רוע. לפעמים פשוט מתוך המקום שבו הם נמצאים.אפשר להבחין בין שני סוגים: מי שמרוקן אתכם באופן זמני, כי הוא עובר משהו קשה, ומי שמרוקן אתכם כל פעם, בלי יוצא מהכלל. עם הראשון, אפשר לבחור להיות שם מתוך נוכחות ואמפתיה. עם השני, צריך לשאול שאלה אחרת.

תרגול לחיזוק תשומת הלב: ה-ROI של אנרגיה

ועכשיו לחלק הפרקטי.

תרגול לחיזוק תשומת הלב, זה יכול להיות מדיטציה או תרגול נשימה, תרגול תנועה איטית מודעת (צי-קונג, יוגה) אן כל דבר אחר שמחזיר את נקודות האור (תשומת הלב) שלנו למקום אחד, לקרוא לקשב שלנו. זה יחזיר את הבעלות שלנו על הקשב שלנו, מה שיחזיר את הבעלות על האנרגיה שלנו.

אם עוד לא התחלתם עם כזה, ההמלצה היא דקה אחת ביום. לא עשרים. לא שלושים. דקה אחת

כשאמרתי את זה לראשונה באחת הסדנאות שלי, ראיתי פרצופים מופתעים. "רק דקה? מה זה נותן?"

מערכת העצבים שלנו מגיבה לשינוי הדרגתי. כשמישהו ניסה לפתוח עם 30 דקות תרגול נשימה או מדיטציה ביום ראשון, הגוף שלו מרגיש "הלם". והוא דוחה את הפרקטיקה. זה לא קשור לחוסר משמעת. זה ביולוגיה.

דקה אחת של נוכחות אמיתית שווה יותר מ-30 דקות שבהן המוח נמצא בכל מקום חוץ מהמקום שבו אתה.

ה-ROI של כל החלטה

אז מה עושים עם כל זה?

דנדאפאני מציע שאלה אחת פשוטה לפני כל השקעת אנרגיה. לא רק לגבי פרויקטים ולקוחות, אלא לגבי שיחות, מחשבות, ויכוחים: "האם אני יכול להרשות לעצמי את זה? ומה החזר ההשקעה?"

זה נשמע קשוח. אולי אפילו קר. אבל אנחנו כבר עושים חשבון כזה כל הזמן עם כסף, עם זמן, עם אנרגיה מקצועית. אז למה עם המשאבים הכי עמוקים שלנו, אנחנו לא עושים את זה?

אבל זה מתאפשר כל עוד אנחנו מחזירים את הבעלות על הקשב שלנו דרך תרגול.

ואז השינוי מתחיל לקרות, אנחנו מתחילים לעבור ממגיב לבוחר. מתוך הבנה שאם אני בוחר איפה לשים את תשומת הלב שלי, אני שומר על האנרגיה שלי, אחרת הסוללה שלי מתרוקנת, ואני לא יכול לעזור לאף אחד.