הפרדוקס של 22 הדקות: מה האיש שלא נושם מלמד אותנו על נשימה

 ד"ר סטיג סברינסן

כשאני לומד על נשימה מהמורים שלי, מדי פעם אני מקבל מהם המלצות לבדוק מורים נוספים. זה משהו שאני מאוד אוהב בעולם התוכן הזה של נשימה - כולם מפרגנים לכולם ויש תחושת יחד.אז לאחרונה קיבלתי המלצה ללמוד מאדם מיוחד.ביולוג דני, בשם ד"ר סטיג סברינסן, מחזיק בשיאי עולם שנשמעים הזויים:הצלילה החופשית הארוכה ביותר תחת קרח — 76 מטרים. ועצירת הנשימה הארוכה ביותר תחת מים — 22 דקות.

22 דקות ללא אוויר.

ערוץ דיסקברי עשה עליו סרט תיעודי וקרא לו "האיש שלא נושם". הם גם בחרו בו כ"על-אנושי האולטימטיבי" בתחרות Superhuman Showdown.

מה שסטיג גילה בעומק

כששואלים אותו — "איך אתה עושה את זה?" — הוא לא מדבר על הריאות.

הוא מדבר על מערכת עצבים.

הנשימה, לדבריו, היא הגשר היחיד בגוף שפועל גם אוטומטי וגם רצוני. הלב פועל לבד. העיכול פועל לבד. אבל הנשימה — זו בחירה שלנו איך לנשום.

ובבחירה הזו, אנחנו כמו מקבלים גישה לתפריט של מערכת העצבים שלך.

כשסטיג נמצא תחת קרח, בחושך, 76 מטרים מתחת לפני השטח — מה שמאפשר לו לשהות שם לאורך זמן קשור לוויסות. היכולת לשמור על מערכת עצבים פרסימפתטית (Parasympathetic) — רגועה, לא בפאניקה — גם בתנאים קשוחים.

כשהפאניקה הי

א הבעיה, לא החמצן

הנה משהו שרוב האנשים לא יודעים על עצירת נשימה: מה שגורם לנו לרצות לנשום זה לא מחסור בחמצן. זה עלייה ב-CO2.

הגוף מגיב לפחמן הדו-חמצני, לא לחמצן. וברגע שמערכת העצבים קוראת "יש לנו עלייה ב-CO2" — היא שולחת אות חירום: "לנשום עכשיו." גם אם עדיין יש חמצן מספיק. גם אם אין סכנה אמיתית.

מה שסטיג אימן את עצמו לעשות — הוא ללמד את מערכת העצבים שלו למתן את מידת הפאניקה.

ובאנלוגיה לחיים שלנו: רוב המתח שאנחנו חווים ביום-יום הוא לא מהמצב. הוא מהתגובה של מערכת העצבים למצב.

פאניקה על דד ליין בעבודה, מייל או וואטסאפ דחוף, עודף מטלות, או פשוט תחושת סכנה מחוסר-וודאות ש-אולי עוד מעט יקרה משהו (מלחמה נוספת, וירוס חדש, חוקי ממשלה דרקוניים, פיטורין, גירושין...)

חשוב לציין: יש הבדל בין עצירת נשימה לא מודעת לעצירת נשימה מודעת.רובנו עוצרים נשימה מבלי לשים לב, בין אם זה בשינה או במהלך היום מרוב מתח — ממש פיזית, בלי שנשים לב. גורמים לגוף להישאר בדריכות, זו לא עצירת הנשימה שסטינג מכוון כאן.

מה שסטיג מלמד — נקרא Voluntary Stress, כלומר - הפעלת מתח מכוון ככלי להרגיע את האות הזה, גם בלחצי היומיום.

האיש שמשלם מכיסו

אחד הדברים שאהבתי ביותר בסיפור של סטיג הוא מה שהוא עושה עם השיאים שלו.

הוא לא הולך לסלבריטי שואו. הוא לא מוכר מינויים ל-VIP Retreat.

כשיש לו זמן פנוי, הוא משריין בלוק של חדרי מלון, משלם מכיסו הפרטי על מזון, לינה ותחבורה — ומאמן יוצאי צבא עם PTSD חמור. בחינם.

הגישה שלו ייחודית. הוא קורא לזה מדיטציה תת-מימית. עצירת נשימה מתחת למים. ואומר משהו שנשמר אצלי: "תחת המים אתה לא יכול לרמות. אתה לא יכול לזייף את זה."

כשאדם עם PTSD עוצר את הנשימה, הוא מעלה רגשות עוצמתיים: פחד, חרדה, ספק, מחשבות שמנסות לשכנע אותו לברוח. אבל הוא עושה את זה במרחב בטוח, עם מישהו לצידו, תחת שליטה.

ועל ידי הרפיה לתוך הרגשות האלה — מבלי לברוח מהם — אתה לומד שאתה יכול לעמוד בהם גם כשהם עולים בחיים האמיתיים.

הגוף שמתאמן בסבילות ל-CO2 מפחית את תגובת החירום גם לאיומים שאינם חירום אמיתי. פחות פאניקה על מיילים דחופים, פחות קיפאון מול שיחה שקשה לפתוח.

זה מה שקורה לגוף שמאומן בויסות.

הטכניקה הפשוטה ביותר

לא כולנו הולכים לצלול תחת קרח.

אבל הטכניקה שסטיג מלמד את כולם? אפשר לתרגל ברכבת. בפקק תנועה או בדרך לפגישה.

קוראים לה יחס 1:2.

שאיפה לספירה של 4 — נשיפה לספירה של 8.שאיפה לספירה של 6 — נשיפה לספירה של 12.

הנשיפה הארוכה יותר מאטה את הלב. מגרה את עצב הוואגוס. מאותתת למוח: "אין חירום. הכל בסדר."אגב — סטיג ממליץ על זה גם בהליכה (2 צעדים שאיפה, 4 צעדים נשיפה). הגוף בתנועה קולט את הסיגנל בצורה טובה לא פחות.

סיכום

אנחנו נושמים כ- 20,000 פעמים ביום. כמה מתוך הנשימות האלו ביצענו באופן מודע?סטיג אומר שכשמכניסים מודעות לנשימה - מכניסים מודעות גם לכל מה שאנחנו עושים באופן לא מודע, האוטומטים שלנו מתחילים להשתנות. הוא בעד נשימות מרחיבות וגדולות (ההיפך מבוטייקו) הוא אומר שנשימות גדולות מביאות מחשבות גדולות יותר, שאיפות גדולות יותר, ויכולת לעמוד בקושי גדולה יותר.לא דרך שליטה בנשימה, אלא דרך נוכחות.

מאחל לנו שנזכור לשים לב לנשימה הבאה.