קול הדממה והחיבור לנשימה

יש רגעים שבהם אנחנו מצליחים לשמוע את “קול הדממה הדקה” — הקול הפנימי שמכוון אותנו. הוא לא צועק, לא דוחף, פשוט לוחש מבפנים. כדי לשמוע אותו, אנחנו צריכים להנמיך את הווליום של המחשבות, כמו שמכוונים רדיו לתדר נכון. גם המוח שלנו פועל בתדרים שונים. כשאנחנו עוברים לתדרים שנקראים אלפא ותטא — מצב שבו פעילות המוח מואטת מעט — אנחנו נפתחים למקום הזה של שקט, רוגע וקליטה. מבחינת הגוף, זה מצב שבו מערכת העצבים הפרה-סימפתטית פעילה – מערכת הרגיעה.

הנשימה היא השער לשם.

כשאנחנו נושמים לאט, עמוק, לבטן, ומאפשרים לגוף להירגע, אנחנו בעצם משדרים למערכת העצבים “הכול בסדר”. במצב הזה אנחנו יכולים לקלוט מסרים עדינים – רעיונות, תחושות, או פשוט הבנה מה הצעד הבא שלנו. לא את כל הייעוד הגדול של החיים, אלא רק את הצעד הבא, כמו פנס שמאיר עוד כמה מטרים קדימה בשביל.

אבל אחרי שאנחנו קולטים משהו – מגיע השלב הבא. אנחנו רוצים לגרום לו לקרות. כאן נכנסת לפעולה המערכת הסימפתטית – מערכת העוררות. היא אחראית על מיקוד, אנרגיה ועשייה. אלה שני מצבים שונים – רגיעה ועשייה – והאמנות האמיתית היא לדעת לנוע ביניהם. לדעת מתי לעצור ולהקשיב, ומתי לפעול. בדיוק כמו שאיפה ונשיפה.

כדי לתרגל את המעברים האלה, אנחנו משתמשים בנשימה. יש נשימות שמעוררות, כמו נשימות קצרות ומהירות יותר – אנחנו קוראים להן “נשימות קפה”. הן מעלות את האנרגיה, מפעילות את הגוף, ומחזירות אותנו לפוקוס. ויש נשימות שמרגיעות, כמו נשימות איטיות ועמוקות – “נשימות מים” – שמביאות אותנו חזרה לשקט ולאיזון. המעברים האלה חשובים, כי רובנו נתקעים באחד משני הקטבים: או בעשייה אינסופית בלי יכולת להרפות, או בשקט ונוחות שמהר מאוד הופכים לשעמום.

בתרגולי הנשימה אנחנו גם לומדים לעבור בין המצבים תוך הקשבה לגוף. אחרי נשימת עוררות נהיה חם, הדופק עולה, יש תחושת פוקוס שלעיתים גובלת בסטרס קל, ואחרי נשימת רגיעה פתאום מרגישים קרירות, דופק נמוך, תחושת הרפייה נעימה.

האיזון הזה בין תנועה ומנוחה, בין יין ליאנג, בין Doing ל-Being, אליו אנחנו שואפים כדי לחוות יותר מצבי תודעה מיטיבים כמו Flow.

אלו כמו שני קטבים שמשלימים זה את זה. כשיש תנועה ביניהם, מתחילה להיווצר הרמוניה בין הגוף לנפש, בין הפסיכה לסומא, זה המצב האידיאלי לכל הגשמה.