מדע הבטחון: איך תיאוריית הפוליווגאל משנה את ההבנה שלנו על טראומה וחיבור אנושי

בחדר קטן באוניברסיטת אינדיאנה, ד"ר סטיבן פורג'ס הבחין במשהו מדהים: תינוק שבכה ללא הפוגה לפתע השתתק כשאמו דיברה אליו בקול רך ומרגיע. לא היה זה הקול עצמו שעצר את הבכי, אלא משהו עמוק וקדום יותר – מנגנון עתיק שהתפתח במשך מיליוני שנים כדי להבחין בין בטחון לסכנה.

הרגע הזה היווה נקודת מפנה בהבנתנו את הטראומה ואת הדרך שבה הגוף מגיב לעולם שסביבו. התיאוריה הפוליוואגלית של פורג'ס, שפותחה במשך העשורים האחרונים, מציעה מבט מהפכני על הקשר בין המוח, הגוף והתנהגות האנושית. הגישה שלו משנה את הדרך בה מדענים, מטפלים ומקבלי החלטות מבינים טראומה, בריאות וחיבור אנושי. בליבה עומד עיקרון פשוט אך עוצמתי: המצב הפיזיולוגי שלנו קובע איך נחווה את העולם. כשהגוף חש בטחון, אנחנו יכולים להתחבר, לשחק ולאהוב. כשהוא חש סכנה, אפילו בלי שנדע, מערכת העצבים כמו ננעלת על מצב הישרדות, וכל מה שאנחנו רואים ושומעים נצבע בצבעים קודרים.

מטראומה לפיזיולוגיה

באופן מסורתי, טראומה הוגדרה כאירועים קשים: תאונות, תקיפות, מלחמות. אבל פורג'ס טוען שהגדרה זו מחטיאה את העיקר. "העניין האמיתי הוא תגובת הגוף," הוא אומר. טראומה, לפי גישה זו, פחות חשוב: ״מה קרה לך״ ויותר איך מערכת העצבים שלך מגיבה כיום למצב שנתפס כמאיים בעבר.

המחקר מגבה זאת. בזמן המגפה, אנשים עם היסטוריה של מצוקות ילדות הפגינו רמות גבוהות יותר של חרדה ודיכאון גם אם מעולם לא נדבקו בקורונה. הגוף שלהם, שכבר היה דרוך לסכנה, הגיב בעוצמה לאי-הוודאות של סגרים ומחלות. "המצב הקודם," אומר פורג'ס, "לא היה האירוע הטראומטי עצמו, אלא מערכת עצבים שננעלה במגננה כתגובה לאירוע."

התפיסה הזו משנה את כללי המשחק. 

גאבור מטה, אחת מהדמויות המובילות בחקר הטראומה וההתמכרות בעולם.

מדבר על כך שטראומה היא לא רק ״דברים רעים שקרו לנו״, אלא גם היעדרם של דברים טובים —חיבוקים שלא ניתנו, קשרים בטוחים שלא נוצרו. אם ילד נאלץ להגיע לעצמאות מוקדם מדי ללא תמיכה, חוסר החיבור הזה עלול להיות טראומטי בפני עצמו.

הביולוגיה של החיבור

מבחינה אבולוציונית, מה שהפך אותנו ואת כל היונקים לשונים מהזוחלים, מסביר פורג'ס, הוא הצורך הביולוגי להתחבר, ליצור קשרים. פיתחנו את היכולת לוויסות הדדי של מערכת העצבים, בזכות כך אנחנו יכולים להירגע יחד דרך נוכחות, מגע או קול. זו הסיבה שתינוק מפסיק לבכות כשמחזיקים אותו, מבוגרים נרגעים בחיבוק, חברים מרגיעים זה את זה בצחוק.

זאת יכולת שטמונה ממש בשרירים ובעצבים שלנו. החלק העליון של הפנים והאוזן התיכונה, למשל, נשלטים על ידי השלוחות של עצב הואגוס שמווסתים את הלב והריאות. כשאנחנו רואים חיוך אמיתי בעיניים או שומעים קול נעים, מערכת העצבים שלנו משתחררת. זה גם מסביר מדוע חיוך מזויף מרגיש מאיים— כשהשפתיים מעוגלותל אבל החלק העליון נשאר קפוא. זה חיוך שמפעיל שרירים הקשורים לחלק התחתון של הפנים, אזור הלסתות שקשור לאגרסיה, לא לבטחון.

ובטחון, טוען פורג'ס, זה לא רק כשאין איום. “בטחון הוא נוכחות של חיבור.”

חברה על הקצה

אם חיבור הוא השלב המתקדם של האבולוציוניה שלנו, נראה שיש לנו עוד דרך.. 

לפחות בשיח הפוליטי והמדיה שעדיין מבוססים על פחד ונפרדות.

וזה לא רק עניין פילוסופי. זה מתבטא בזינוק במחלות אוטואימוניות, מחלות לב ובעיות עיכול—כולן קשורות למערכות עצבים שננעלו במצב מגננה של הישרדות. עולם הרפואה, טוען פורג'ס, מטפל בעיקר בתסמינים בנפרד במקום לראות אותם כביטוי לגורם אחד: ניסיון הגוף לשרוד תחת תחושת איום.

לקראת מודל חדש של ריפוי

מהי ריפוי לפי גישה זו? לא רק תרופות או חשיפה מחודשת לאירועי עבר, אלא פעולות שמחזירות את תחושת הבטחון למערכת העצבים. תרגילי נשימה, מוזיקה, זמן בטבע, קשר חברתי, ואפילו חום מבט אנושי—כל אלו יכולים לעזור להעביר את הגוף ממצב הישרדות למצב של רוגע וחיבור.

בתי ספר, מקומות עבודה ואפילו פוליטיקה יכולים להיבנות סביב סימנים של בטחון—חיוכים אמיתיים, דיאלוג מכבד, סביבות תומכות—במקום סביב סימנים מתמידים של איום.

התמונה הרחבה

המשמעויות חורגות מעבר לפסיכולוגיה. אם מערכות העצבים שלנו בחוסר וויסות, גם התרבות שלנו מווסתת כך. חברות שמבוססות על פחד, אומר פורג'ס, מאבדות את היכולת להרגיש ביטחון יחד, ונשארות עם נפרדות וחוסר אמון. אבל אם נשים את הדגש על בטחון וחיבור, נוכל לבנות לא רק אנשים בריאים יותר, אלא גם קהילות חזקות ועמידות יותר.

והכול מתחיל אולי במשהו קטן: לשים לב לטון של קול אהוב. "הנרטיבים שלנו רוצים להאשים אחרים," משקף פורג'ס. "אבל לעיתים קרובות, זו הפיזיולוגיה שלנו שמדברת." בהכרה זו, הוא אומר, נמצא הכלי הראשון של חמלה—לא רק כלפי אחרים, אלא גם כלפי עצמנו.

כי בסופו של דבר, המדע של תיאוריית הפוליווגאל מחזיר אותנו למשהו עתיק ועמוק באנושיות שלנו: אנחנו שורדים ומשגשגים ביחד, לא לבד.

מוזמנים להקשיב לפודקסט המשותף הזה של סטיבן פורגס יחד עם גאבור מאטה: