לא תמיד הייתי רגוע

אני כותב כאן פוסט אישי, עם חשיפה של אחת הנקודות הכואבות איתן התמודדתי בחיי שנים רבות - התפרצויות זעם.

המטרה שלי בפוסט הזה היא להראות שוויסות זה משהו נרכש, ולא מולד.

זאת מיומנות שניתן לפתח. ואם אני פיתחתי אותה, גם אתם יכולים.

אנשים אומרים לי שאני משרה רוגע.

אבל לא תמיד הייתי ככה.

בתור ילד הייתי ילד יחסית שקט ורגוע, אבל מדי פעם היו לי התפרצויות זעם.

עד היום יש לי צלקת על היד מחלון שניפצתי באגרוף, שברתי דלת בבעיטה, בכתה י, בקפיטריה של ביה״ס, כמעט שברתי לילד את האף (ופעם גם שברו לי..)

אני ממש לא גאה בזה.

בצבא אפילו קיבלתי על זה סעיף התפרצויות זעם שהוריד לי פרופיל.

תמיד נמשכתי לאומנויות לחימה: ג'יו-ג'יטסו, קרב מגע, אייקידו וקונג פו.

זה עזר לי לנתב חלק מהכעסים, אבל זה לא פתר את הבעיה מהשורש.

גם כשהפכתי לאבא, זה המשיך.

לא הייתי "אדם עצבני". ברוב הזמן הייתי הכי רגוע בחדר, עד שפתאום משהו קטן היה מדליק אותי – והייתי מתפוצץ.

כשזה התחיל לצאת על הבן הבכור שלי כשהיה קטן, הבנתי שאני חייב לטפל בעצמי. גם אשתי עזרה לי לראות את זה בצורה מאוד ברורה, (תודה לך, רינת).

עד שגיליתי את עולם הנשימה

חיפשתי את המטפלים הכי טובים, והגעתי למטפל בריברסינג – עבודה דרך נשימה.

ממפגש למפגש התחלתי להרגיש שינוי. לא משהו פתאומי או דרמטי, אלא תהליך הדרגתי. התחלתי לשים לב לדברים הקטנים ביום-יום: כמו מתח שריר (כמה חזק אני אוחז בהגה, באיזו עוצמה אני מחזיק את מברשת השיניים), מתי בדיוק הכתפיים שלי מתכווצות כלפי מעלה.

התחלתי לשים לב מתי משהו לחץ לי על כפתור ה״אזהרה״.

הבנתי משהו חשוב: המתח שלי קשור מבחינה נוירולוגית לאופן שבו הגוף מפרש את הסיטואציה. כשהגוף מזהה איום – אמיתי או מדומיין – מערכת העצבים מפעילה תגובת הגנה. כשאני משנה את הנשימה, ונושם לאט ומתוך מודעות, אני משנה את האותות שהגוף שולח למוח ומנטרל את תחושת האיום. הנשימה לא מרגיעה אותי "פסיכולוגית", היא משנה את הפיזיולוגיה שלי.

זה לא רק רגש – זה ביצועים

תוך כדי התהליך גיליתי שהנשימה משפיעה לא רק על הפן הרגשי, אלא גם על היכולות המנטליות: על הריכוז, הרעננות והפוקוס.

החיבור הזה משך אותי לחקור את הנושא לעומק. גיליתי את מדעי ה-FLOW, שחוקרים בדיוק את זה: מה גורם לתשומת הלב שלנו להיות בפוקוס שיא, ואיך אפשר להגיע למצב הזה מתוך תחושת משחקיות וקלילות. רציתי להבין את המנגנונים האלה, במיוחד כשהבנתי שהכל מבוסס על מחקרים מדעיים מוצקים.

כל חיי חיפשתי דרכים לייעל דברים – זו הסיבה שלמדתי הנדסה, ואז ניהול, ואז מערכות מידע. אהבתי לייעל מערכות. ובשלב מסוים הבנתי שיש Meta-Skill (מיומנות-על) אחת, שאם אייעל אותה, כל שאר התחומים בחיי ישתפרו: היכולת להתרכז.

לא מדובר על "פוקוס" במובן הצר, אלא על תשומת לב ונוכחות. היכולת להיות ממש שם – בעבודה, בשיחה, בחיים.

כשלמדתי שנשימה מודעת היא אחד הכלים החזקים ביותר לפיתוח המיומנות הזו, החלטתי להקדיש לזה את שארית חיי: ללמוד, לחקור וללמד אנשים אחרים.

לא תמיד הייתי רגוע.

אבל הדרך שעברתי לימדה אותי שרוגע וריכוז הם לא תכונות אופי שנולדים איתן או שלא.

זה כישור, ואפשר לפתח אותו.